בראשית נובמבר הורגשה בכל האזור הפרטיזני תכונה רבה לקראת חג המהפכה. הלוחמים התאמנו לקראת המצעד שהכינו לכבוד היום המציין את המהפכה הבולשביקית שעליה גאוות הסובייטים. הוכנה במה בתוך מערה ביער ולידה הוצבו שתי תזמורות של הבריגדה. הוכן הרבה יי"ש כדי שלפרטיזנים יהיה מקום להטביע את פחדיהם וגם קינוחים שמנים לסוף הסעודה.
6 בנובמבר, ערב החגיגה הגדולה, ובאורח פתאומי הגיעה ידיעה מרעישה: הגרמנים באים!
בקבוקי היי"ש ננטשו, כוסיות הקינוח נעזבו, השולחנות הערוכים בחלקם הושארו סתורים, והפרטיזנים מיהרו לתפוס את נשקם בידיהם.
כוח גרמני מכל הכפרים בסביבה נע לעבר היער, כוח גרמני גדול. לפי המקורות הסובייטיים מנה הכוח הגרמני המתקיף כשבעת אלפים איש, שנים עשר טנקים, ומספר בלתי ידוע של שריוניות ותותחים.
היער כותר.
האויב החל בירי, אך עדיין לא חשף את מלוא כוח האש שלו, אלא גישש אחר מערך האש הפרטיזני. במחצית השנייה של היום הדפו הפרטיזנים של קפוסטה את התקפות האויב. היחידה היהודית שמרה על הגזרה שלה ובלטה בקרב זה בהתנגדות העיקשת. לחץ גדול הושם על ידי הגרמנים על גזרתה של יחידת 'דונאייב', אבל הלחץ הזה גרם להגברת הלוחמה הפרטיזנית. הגרמנים סבלו בהתקפה זו אבדות ניכרות. שלושה טנקים הושמדו על ידי הפרטיזנים בגזרת 'דונאייב'.
הכיתור הביא את הפרטיזנים לטכס עצה איך להימלט, ועל כל אחד הוטלה המשימה: 'חפש איך בורחים מפה!'
יחידות הסיור שהפעילה הבריגדה עם רדת החשיכה מצאו מוצא: פס צר בתפר שבין הכוחות הגרמניים. כל הבריגדה ובתוכה היחידה היהודית בראשותו של גילצ'יק, חמקה דרך תפר צר זה והעמיקה לחדור ליערות וורובייבה הגדולים. הגרמנים המשיכו להתקיף בגבורה ובעיזוז את העצים הרחבים ואת עליהם הירוקים, את השיחים הצפופים ואת מרבד העלים היבשים. תוך כדי התחמקות ובריחה, ערכה יחידת 'דונאייב' מארב לגרמנים. למרבה הצער נפלו שישה פרטיזנים בקרב זה וביניהם המפקד המהולל דונאייב. שישה פרטיזנים נפצעו וחמישה רובים אבדו. גם האוכלוסייה הכפרית סבלה מהקרב: כחמישים הרוגים ופצועים היו בין הכפריים באזור.
היה זה מסע העונשין הגדול ביותר שערכו עד כה הגרמנים באזור קופיל.
הבריגדה חנתה ביער לאבי והיחידה היהודית השתכנה מספר שבועות בכפר יאבישצה, בבתי איכרים חמי לב. מבחינת תנאי החיים היו אלה השבועות הטובים ביותר בתולדותיה של היחידה: לא מזון שבושל בחיפזון בכלי מתכת מאולתרים שעברו הסבה לסירי בישול, לא עוד כיבוס חלקי ובלתי מספק, לא עוד מזון מועט ובסיסי. זו הייתה תקופה של פינוק, יחסית לתקופה שקדמה לה ולתקופה שלאחריה.
ביאבישצה הגיעה הבשורה הגדולה המשמחת על המפנה הגדול, וכפי שהוכח אחר כך, המכריע ביותר בכל המלחמה: הכיתור בסטלינגרד.
"הגרמנים נוצחו!" בשורה זו נסכה עידוד ואף תקווה לניצחון מלא.
3 בדצמבר 1942.
הגרמנים יצאו בכוחות גדולים להתקיף את הפרטיזנים בכפר לאבי. בכפר זה נמצא מטה הבריגדה ובית חולים שדה של הבריגדה.
בבית העלמין בכפר הסמוך קלטישצ'ה ישב מארב הגנה פרטיזני, שמנה עשרים ואחד פולנים במוצאם, וגם מחלקה שלמה בפיקודו של ויקנט דרוזדוביץ'. שלושה מהם ישבו במוצב קדמי של המארב. הם פתחו באש עם התקרבותם של הגרמנים, וכשאזלה תחמושתם נסוגו, לפי פקודה מראש, ללאבי. שמונה עשר הלוחמים שהתמקמו בתוך בית העלמין שבלאבי פתחו באש ובמשך ארבע שעות עצרו את התקדמותו של האויב, הדפו שמונה התקפות חוזרות ונשנות והפילו עשרות גרמנים. עם כל ההצלחה מול הגרמנים, גם הפרטיזנים במארב סבלו אבדות קשות מאוד: רק ארבעה לוחמים נותרו בחיים.
לזכרם של הפרטיזנים הלוחמים שנפלו בקלטישצ'ה, חובר שיר הנקרא 'קרב לאבי'. שיר שנפוץ בין חטיבות הפרטיזנים והדהד זמן רב ברחבי יערות בלארוס.
אספקת מזון יצירתית ועיקשת
בתחילת אביב 1942, כאשר היחידה מנתה כמה עשרות, היה המזון דבר פשוט להשגה: אנשי היחידה היהודית הופיעו בכפרים כשנשק בידיהם והאיכרים תרמו חלק ממזונותיהם ללוחמים. כאשר איכר סירב לתת נערכו חיפושים בביתו. אם התגלה מזון לאחר החיפושים – הפרטיזנים הם שחילקו את המזון, להם יותר ולאיכר פחות.
עם התרבות האנשים שעברו לחיות ביער – החריפה בעיית המזון. על החמושים ביחידה הוטלה המשימה לכלכל את היחידה. עם ריבוין של היחידות הפרטיזניות חולק האזור הגדול בין היחידות, וכל אחת קיבלה 'תחום מחייה' משלה.
פרטיזנים שמצאו את עצמם מול הקצאה של כפרים עניים ומרודים, מצאו את עצמם מול בעיה כפולה: חוסר במזון ואי נעימות לקחת מהאיכר את כיכר הלחם האחרון או את פרתו האחרונה. ניסיון לארגן מזון מכפרים סמוכים – היה השגת גבולן של יחידות אחרות. הדבר עורר בעיות וחיכוכים בין היחידות.
אנשי 'פנצ'נקוב' ראו בעין רעה את איסוף המזון בידי הפרטיזנים היהודיים והתלוננו בפני אנשי הפיקוד שלהם שהיהודים שודדים את האיכרים.
"מה לקחו ממך?" נשאל אחד האיכרים.
"ארבע כיכרות לחם".
"היה מזון נוסף שהם ראו?"
"כן, חבצתי חמאה כמה דקות לפני שהם באו ועדיין לא הספקתי להסתיר אותה, אבל הם לא ביקשו אותה. אמרו שיש להם מספיק מים ורק הלחם חשוב להם עכשיו".
"יש לך תרנגולות?"
"לא, לשכן שלי יש. הגרמנים החרימו לו את רובן".
"והפרטיזנים היהודים? ביקשו כמה?"
"לא, לא ביקשו".
לאחר בדיקה יסודית בשטח התברר שאכן היהודים מבקשים ולוקחים רק את הצרכים החיוניים ביותר לקיום. עם זאת המשיכו אנשי הפיקוד האזורי להתלונן שהפרטיזנים לוקחים חמאה, דבש, ותרנגולות וכדומה. למה לא? לשקר ולהתלונן לשווא לא כרוכים בתשלום.
'לגלשצ'יקים' [=אנשי אמון] מאנשי הכפר היו מילת הקסם של הפרטיזנים. אלה הראשונים היו מדווחים למטה היחידה על מצב האספקה בכפרים ועל רכושו של כל איכר בכפר. הלגלשצ'יק היה לרוב פטור לתת מרכושו לפרטיזנים, לפעמים היה אף מקבל משהו בעבור השירות שנתן. יש תמורה לעבודה.
לגרמנים ארך מעט זמן עד שקלטו את המתרחש, אבל כשהבינו מה קורה מיהרו להוציא צווים ל'סולטיסים' [=ראשי הכפרים] על חובת איסוף מזון בשבילם, בתוספת ציון תאריך האיסוף.
ה'לגלשצ'יקים' לא אכזבו גם בנושא זה. כשמידע זה היה מגיע אל מטה היחידה, היו הפרטיזנים מקדימים את איסוף המזונות אצל האיכרים לפני בואם של הגרמנים לכפרים.
הזעם הגרמני מול היעלמות האספקה שתכננו לעצמם – היה הממתיק האולטימטיבי למזון הפרטיזנים.
ה'לגלשצ'יקים' נהגו לדווח למטה הפרטיזני גם על איכרים שגילו יחס עוין לפרטיזנים. עם אלה החמירו הפרטיזנים בעת איסוף המזונות. הם חויבו לתת יותר, כעין כופר נפש על עזות נפשם ועל הרוע שבהם שלא הוצא ממקומו ולא נעקר.
"יוצאים לבוביושקה!"
האנשים התנערו והקבוצה האחראית לאספקת המזון ידעה שעליהם להתארגן לפעולה כלכלית. בסלנג הפרטיזנים הייתה המילה 'בוביושקה' [=הפצצה] כינוי לפשיטה מאורגנת וביעור הבתים ממזון בסיסי. הם ידעו שאין צורך לרחם על הכפריים. הם כבר ימלאו את המזווה שלהם בימים שלאחר הפשיטה.
"יוצאים לדרך?"
"יוצאים".
הקבוצה חזרה לאחר זמן ממושך, גוררת אחריה שור עקשן שנבהל מעצי היער שאינם מוכרים לו ורק רצה לחזור אל המרעה. מלבד הבהמה הקשורה בחבל עבה הביאו שקי קמח וגם כיכרות לחם. הקמח ישמש לזמנים שבהם לא יוכלו להביא לחם, אז ינסו נשות המחנה את כוחן בבצק שיתפח דיו וגם ייאפה כמו שצריך בתנאים-לא-תנאים שבין העצים, בלי קורת גג.
הבקר שהובא לבסיס נשחט מיד וחולק לאנשים. לא היה אפשר לדעת מתי עלולה לבוא התקפה, וחבל על כל גרם כוח שאפשר לקבל עכשיו. מי יודע מה יהיה מחר?
הלחם שהובא גרר אחריו תור ארוך-ארוך, כבר זמן רב לא טעמו הפרטיזנים טעמה של פרוסת לחם טרייה.
לאחר ימים וחודשים הוקמו במחנה טחנת קמח ומאפייה, ואולם עד אז הייתה התוצרת הנאפית משמשת להשתקת הרעב בלבד, ולא לשביעה של ממש.
זהירות ממצוד ומהירות בהשגת מזון
בימי המצוד הגדול נחלק המחנה לקבוצות, וכל אחת מהן דאגה למעט המזון שאפשר היה להשיג.
תמרות עשן נראו מכל צד וריח חריף עלה מן האדמה השחורה שגושים כהים בלטו ממנה, שרידים לכפרים תוססים ומלאי חיים שהיו בה לפני השריפה. הגרמנים שרפו בלי רחמים למעלה מארבעים כפרים באזור. את הבתים כילו באש ואת הצעירים הבלארוסים שלחו לגרמניה לעבודת כפייה.
כפרים רבים ננטשו. חלק מהם הפכו לעובדי כפייה במחנות הגרמנים ומי שהספיק לברוח – השאיר גם הוא את ביתו ריק ושומם. חלק מהתושבים הגיע ליחידות הפרטיזניות.
עם תום המצוד פנתה קבוצתו של ישראל קסלר לפושצ'ה הנליבוקית והקימה את הבסיס הנליבוקי בפושצ'ה. תוך זמן קצר גדלה קבוצתו והגיעה למאתיים איש.
קסלר הכיר את המקום שחנו בו, ונהג לצאת עם אנשי קבוצתו כדי לאסוף סוסים, פרות, תרנגולות, כוורות ומזון רב שנשאר בכפרים הנטושים. הקבוצה אספה פירות, תפוחי אדמה וגרעינים בכפרי הסביבה ואחסנה את המזון, התבואה ותפוחי האדמה במחנה, מזווה אספקה ענק לימים קשים שלא חסרו כמוהם. ימים שבהם לא נמצאה אף לא פרוסת לחם אחת.
היחידה חולקה לשלוש קבוצות: א. החמושים – לקרבות ולהשגת מזון; ב. החסונים – לבניית ז'מלנקות; ג. התשושים – (לרוב נשים וילדים) לאחסן כראוי תפוחי אדמה כדי שאפשר יהיה ליהנות מהם לאורך זמן בלי שיירקבו.
על הקבוצה האחרונה ניצח עקיבא שמעונוביץ' ('קיבע') מנליבוקי. האנשים אספו את תפוחי האדמה בשדות והעבירו אותם בעגלות למחנה לאחסון מקצועי: הותקנה הזרמת אוויר לתוך ערימת תפוחי האדמה, כי תפוחי האדמה היו המזון העיקרי של האנשים. על אף הדם הנשפך סביב עדיין נשארו אנשים שהגסטרונומיה הייתה עיסוקם העיקרי, וכך הוקמה במחנה אפילו נקניקייה שתוצריה השביעו את דיירי היער הזמניים.
המלח היה יקר המציאות, ולא לשווא הבטיחו אותו הגרמנים לאיכרים בתמורה להסגרת יהודים. הטבחים שבחשו בסירים שבמטבחים המאולתרים השתמשו בבצל ובשום כתחליף למלח שהמחסור בו הורגש מאוד.
לא תמיד היה המזון דבר שהושג בכמויות גדולות או אוחסן במזווה לימים יבואו. לפעמים יצאו הקבוצות למרחקים בשביל המבצעים הכלכליים שפירושם המעשי היה: 'איך לא גוועים ברעב'. לפעמים התמקמה הקבוצה רחוק מקום יישוב ולפעמים סתם כך התרוקנה הסביבה הקרובה מדברי מאכל והמסע אל הבאת המזון ארך כמה ימים. קבוצות כאלו מנו לפעמים כעשרים וחמישה איש שעשו כל מאמץ כדי שחבריהם לא יצטרכו לרעוב, שיוכלו להמשיך ולהיאבק על המשך חייהם עד לסוף המלחמה.
הפעולות הכלכליות, כפי שכונו הפשיטות להשגת מזון, היו כרוכות בסיכונים ובקרבנות. כל עגלת מזון שהובאה מחוץ לתחום שהוקצה לכל יחידה – אל גבולות האזור – חויבה ב'מכס': מלח, וודקה, סמוגון, או כל דבר דומה.
לעיתים גם פתחו פרטיזנים רוסיים באש על שיירת מזון כדי לזכות בעגלות מזון מן המוכן. ליתר דיוק, כמעט כל מבצע כלכלי היה כרוך ביריות: פעם מצד המשטרה הבלארוסית או מצד הקוזקים שגויסו על ידי הגרמנים למלחמה האנטי-פרטיזנית, ופעמים אחרות מהצד המתגונן: בין אם אלה הכפריים ובין אם אלה הפרטיזנים הפולנים או הפרטיזנים הסובייטים. בהיתקלויות האלה התבזבזו חייהם של פרטיזנים יהודים על מצרכי מזון, כהמשך ישיר לאווירת המלחמה שהוזילה את מחיר החיים בעיני הנלחמים. קרבות על האספקה הפכו למלחמת קיום.
